מאמרים מקצועיים על רפואה סינית

מאמרים / רפואה סינית / ההיסטוריה של השיאצו, והרפואה הסינית

ההיסטוריה של השיאצו, והרפואה הסינית

מאת יוסי קיטרו

ההיסטוריה של השיאצו

התפתחות השיאצו ביפן – טכניקה זו פותחה בשלהי המאה ה-20 על ידי הרופא היפני טאמאי טמפקו Tamai Tempaku, אשר שילב בין ההבנות והידע שלו באנטומיה ופיזיולוגיה של הרפואה המערבית, לבין תפיסות וטכניקות טיפול וריפוי מסורתיות. בתחילה הוא קרה לשיטה "Shiatsu Ryoho" – הדרך לרפא בעזרת לחץ אצבע, לאחר מכן כינה את השיטה "Shiatsu Ho " – שיטת לחץ האצבע. וכיום ידועה השיטה בשמה הקצר "Shiatsu" – לחץ אצבע (ישנם המכנים טכניקות לחיצה אקופרסורה – הפעלת נקודות הדיקור בעזרת לחץ – שיטות אלה אינן שיאצו). שיאצו הוכרה ע"י הממשל ביפן כטכניקת ריפוי בשנת 1964 ובכך הבדילו בין טכניקה זו לבין הטכניקה העתיקה אנמה. באמצעות השיאצו ניתן לאבחן ולטפל על פי העקרונות של רפואת המזרח.

המקור הסיני של השיאצו

הספר הקדום ביותר המסביר את עקרונות הרפואה הסינית נקרה - 'Huang Ti Nei Ching' – "השאלות הקלסיות ברפואה פנימית של הקיסר הצהוב". בו שואל הקיסר האגדי את רופאו צ'אי פו, שאלות בעינייני רפואה ובריאות. באחת הפסקאות מסביר הרופא על התפתחות שיטות הטיפול השונות לפי האזורים השונים בקיסרות ואזורי האקלים. הטיפולים הכוללים צמחים, מחטים וחום משויכים לפריפריות בצפון, בדרום, במזרח ובמערב, סוגי טיפול הכוללים טיפול גופניים, סוגים שונים של עיסוי, ותירגול תרגילי נשימה שייך לשוכנים במרכז הקיסרות. בזאת מתחילה ההתפתחות של סוגים שונים של טיפולים ידניים הכוללים עיסוי ומניפולציות פיזיולוגיות וכמו כן תרגילי נשימה ושיטות מדיטציה רפואית אשר יצגו את הרמה הגבוה ביותר ברפואה הסינית. שיוטות אלה הוגדרו כטכניקות - "Tao Yin" אשר מווסתות ומתעלות את האנרגיה הויטאלית לזרום באופן חלק בגוף. הרפואה הסינית הוחדרה ליפן על ידי נזיר בודהיסטי במאה ה-6. היפנים פתחו ועידנו את השיטות הללו שתתאמנה למזג, הפיזיולוגיה , והאקלים היפני. ובמיוחד הם פיתחו את אומנות הטיפול והאיבחון הידני והוסיפו שיטות וטכניקות משלהם כמו איבחון בטן / הרה ועיסויים שונים.

ההיסטוריה של הרפואה הסינית

הייתם רוצים לדעת איך הכל התחיל?
אך לפני שנתחיל בהיסטוריה הרחוקה, בואו ונלך מספר עשורים לאחור ונראה כיצד הרפואה הסינית פרצה לתודעה בעולם המערבי. אכן נמצאו רישומים על האקופונקטורה עוד מהמאה ה-19. אך רק בשנות ה-70' של המאה ה-20 זכה התחום לפרסום רחב במערב. וזה קרה במקרה. המקרה שהביא לפרסום הרפואה הסינית בכלל והאקופונקטורה בפרט, כך היה.

כתב של "הניו-יורק טיימס" בשם גיימס רסטון, שהיה אחד הכתבים שליוו את הנשיא ניקסון בביקורו ההיסטורי בסין. באותו ביקור חלה,ג'יימס, כאשר הסתבר שיש לו דלקת תוספתן – Appendicitis ויהיה עליו לעבור ניתוח להסרת התוספתן - Appendectomy . עד כאן אין שום דבר מוזר בסיפור. הדבר שהקפיץ את כולם במערב היה הדיווח שלו שאת הניתוח הוא עבר בהכרה מלאה ושהניתוח בוצע תחת אילחוש בעזרת אקופונקטורה!!! מאחר והסיפור תפס כותרות במערב, ניסו רופאים להסביר את התופעה כ"אפקט הפלאצבו". תופעת אפקט הפלאצבו הינה כאשר בניסוי מסתבר ש30% מחולים אשר משתתפים בניסוי תרופתי מדווחים על הטבה או הירפאות, בזמן שבלא ידיעתם הם קיבלו תרופת דמה עשויה מאבקת סוכר ולא את "תרופה האמיתית". המשמעות היא שביכולתינו להפעיל מנגנונים ריפוי עצמיים, במידה ואנו מאמינים בזה. ללא תלות בתרופה כזו או אחרת. כך שהרופאים סברו שהכתב כל כך רצה להאמין ביכולת האילחוש של האקופונקטורה על שהוא יכול היה לעבור את הניתוח ללא הרדמה "אמיתית". אך לא כך היא. מכיוון שבניסוי בחיות מעבדה נערכו ניסויים באילחוש והדבר עבד בדיוק כמו שעבד על ג'יימס, והרי לחיות אין יכולת להפעיל מנגנון אוטסוגסטי – שיכנוע עצמי שמטרתו אילחוש. מה עוד שאחוזי ההצלחה היו 70-80% הרבה מעל אחוזי הפלאצבו. על כן המסקנה שהאילחוש בעזרת האקופונקטורה עבד אצל כתב הניויורק טיימס המסכן, בזמן כריתת התוספתן, באותה מידה שעבד בחיות המעבדה שאולחשו.

איך זה התחיל בסין?

בכתבים סינים עתיקים, משנת 180 לפנה"ס, מבססים את האמונה שהבריאות מושטטת על איזון זרימת אנרגית החיים באיברים בגוף האדם. הסינים קראו לאנרגיה זו Qi – צ'י. הרפואה הסינית מבוססת על כך שבגוף קיימים 12 מעברי אנרגיה הנקראים מרידיאנים, כשכל מרידיאן מיוחס לאחד האיברים הפנימייםZang-Fu או למערכת איברים. כאשר מתחולל חוסר איזון בזרימת הצ'י, מחדירים מחט מתחת לעור, בנקודה ספציפית על המרידיאן, החדרת המחט מתקנת את חוסר האיזון ומביא להחזרת הזרימה התקינה של הצ'י. על ידי טכניקה זו ניתן להקל על כאב, להעלאת פעילות המערכת החיסונית, וכלל לשפר מגוון רחב של מחלות, וזאת בעזרת הדיקור בנקודות דיקור ספציפיות והחזרת הזרימה של האנרגיה הויטאלית בגוף.

הרפואה הסינית הינה אומנות ההחדרה של מחטים בנקודות ספציפיות בגוף המפוזרות על מערכת של מעברי אנרגיה – מרידיאנים הזורמים ברשת סבוכה בכל הגוף. האקופונקטורה העתיקה משאירה עיקבות עוד בתקופת האבן בסין. כאשר אבנים מחודדות וסכיני אבן שימשו להפגת כאב וריפוי מחלות. המכשירים נקראו בתקופה העתיקה של שושלת חאן (206 – 220 לפנה"ס) כ-"bian" המילון לניתוח תווים, הסיני - Analytical Dictionary of Characters "Shuo Wen Jie Zi" מגדיר את התו "bian" כאבן לריפוי מחלה. מאוחר יותר הוחלפו האבנים בקיסמי במבוק או במחטים מגולפות מעצמות בעלי חיים. מאוחר יותר עם הגעת תקופת הברונזה בתקופת שושלת שאנג, ועם הידע ביצור מתכות, הוכנו במחטים ממתכת אשר יכלה היתה להעביר גם חשמל וצ'י. דבר זה הוביל למיפוי את ערוצי האנרגיה - מערכת המרידיאנים בגוף.

ההיסטוריה של הרפואה סינית מסורתית – Traditional Chinese Medicine – TCM

הספר "Huangdi Nei Jing" הידוע בשמו "Yellow Emperer's Classic of Medicine" שחובר בשנים 475-221 לפנה"ס, הינו חיבור המסכם בתמציתיות את הידע של הרפואה הסינית העתיקה. בספר זה ניתן למצוא את השימושים הרפואיים של האקופונקטורה והמוקסיבציה, הפתולוגיות של המרידיאנים והקרביים, תאור נקודות הדיקור – acupoints, אינדיקציות וקונטראינדיקציות (התוויות והתוויות נגד) של תשעה סוגי מחטים. למעשה האקופונקטורה הייתה נדבח משמעותי בידע הרפואי הקדום. הרופא הסיני הקדום, Hua Tuo היה מומחה גדול באקופונקטורה. הוא פעל בתקופת שושלת חאן, והוא זה שהטביע את המושג צ'ון, שהיא יחידת מדידה יחסית בגוף האדם. הצון הינו הגודל של הפרק השני של האצבע המורה. כאשר ניתן להשתמש בגודל זה לאיתור מדוייק של נקודות הדיקור בגוף. כשהשימוש הוא בצון של המטופל, שהוא יחסי לגופו של המטופל. ואכן בכל הספרות כל הנקודות והאורכים בגוף נמדדים ביחידות צון – cun .
הרפואה הסינית התפתחה במהירות. בסביבות שנת 400 לספירה יצא לאור הספר "Zhen Jiu Jia Yi Jing" – הקלסיקה של האקופונקטורה והמוקסיבציה. בספר זה ניתן למצוא את שמות ומספרי נקודות הדיקור בכל מרידיאן, תאור המיקום המדוייק, האינדיקציות ואופן ההחדרת המחט, ואת שיטות המניפולציה של כל נקודה ונקודה. עד היום, בכתבים המודרניים,משמש ספר זה כבסיס למציאת נקודות הדיקור.
בתקופה מאוחרת יותר, בזמן שושלות סאנג, קין ויואן (960-1368 לספירה) הושלם המדריך המאוייר שחיבר וואנג וואי-יי. "Tong Jen Shu Xue Zhen Jiu Tu Jing". במדריך זה ניתן למצוא 657 נקודות דיקור בגוף האדם. בעקבות ספר זה צמחה הרפואה הסינית והופצה בכל רחבי הממלכה. ספר זה התקבל על כל פלגי הרפואה הסינית והפך לבסיס לכל לימודי הרפואה הסינית המסורתית – אקופונקטורה, מוקסיבציה ורפואת הצמחים הסינית.
אך לא הכל הלך חלק.

בתקופות שונות הרפואה הסינית הוחרמה על ידי המנהיגים, שראו ברפואה זו נחותה לעומת הרפואה המערבית. למשל בתקופת השושלת המנצ'ורית צ'ינג (1644-1911) כך גם בשנות ה-'20 של המאה ה-20 בזמן ה הגואומינדנג ("מפלגת העם הלאומית" שבראשה עמד שאנג קאי-שק מ1925). בכל מקרה נסיונות אלה עלו בתוהו הרפואה הסינית המסורתית הופצה ומיקמה את עצמה חזק בקרב העם הסיני על כל שיכבותיו. ואפילו הופצה בארצות השכנות, ארצות ערב ואירופה, הדבר היה בעקבות ההפתחות של סין, בגלל הסוחרים שבאו לסחור מכל רחבי עולם. למשל נזיר ישועי הפיץ את הרפואה הסינית ברחבי צרפת כשכתב בשנת 1671את הספר "Les Secrets de la Medicine des Chinois," – "סודות הרפואה הסינית". וכך עשה גם הרופא הגרמני, דר' קמפפר, שהפגיש את עמו עם הרפואה הסינית בסיפרו "הרפואה של סין" ב-1683. בינתיים הופצה הרפואה הסינית על כל מרכיביה – אקופונקטורה, מוקסיבציה, רפואת הצמחים, טאי-צ'קואן, צי-קונג, ורפואה מנואלית כמו גואשה וטוי-נא. גם למדינות השכנות כמו יפן. עם עליית המפלגה הקומוניסטית לשילטון, ב-1940 תמך מאו צה-טונג מנהיג המפלגה, בשימוש בשתי שיטות הרפואה, גם המערבית וגם הסינית. בסין נתפסה הרפואה הסינית כזמינה ועממית ונגישה לכל. המפלגה הקומוניסטית, מצד אחד תמכה ברפואה הסינית אך מצד שני ניסתה למחוק את זכר הדאואיזם, דבר אשר נוגד את התאוריה הקומוניסטית. בכל מקרה הדבר לא צלח, כי כל אלה אשר תרגלו טאי-צ'י וצ'י-קונג דאגו לשמר את תורת הדאו, שהיא הבסיס לפילוסופיה של הרפואה הסינית.

משנות ה-50' כבר נפתחו בתי ספר גבוהים ללימוד וחקר הרפואה הסינית בערים גדולות ברחבי סין והחל להתקיים הקשר מזרח-מערב. ופותחה שיטת "האילחוש בעזרת אקופונקטורה" שהביא לפריצת הרפואה הסינית במערב, כפי שסיפרתי בתחילת דברי. היו מספר ניסיונות לעניין את המערב עוד קודם. למשל, דר' פרנקלין באך, שהיה נינו של בינימין פרנקלין, כתב ספר בשם "Case illustrative of Remedial Effects of Acupuncture" . בספר זה הוא מתאר את התועלת המפיקים מאומנויות הטיפול הסיני. רופא אחר בשם סייר דר' וויליאם אוסלר פירסם מאמר בשנת 1916, בשם "Principles and Practice of Medicine" ובו הוא ממליץ על טיפולים ברפואה סינית לכאבי גב תחתון . ונכתבו עוד מאמרים פה ושם בנושא זה, אך שום דבר לא הביא לפריצה של הרפואה הסינית במערב כמו הסיפור של כתב הניו יורק טיימס, ג'ימס רסטון.

מאז ניסו חוקרים ורופאים במערב להבין בכלים מדעיים שעומדים לרשותם, כיצד עובדת הרפואה הסינית. על מספר מחקרים וניסויים תוכלו למצוא באתר זה בתפריט > מאמריםי > רפואה סינית.